זה התחיל כשיואל, חברו הטוב של רופא הנפש אלחנן, הציג בפניו את יעל, החברה שלו. וכשהתפנתה דירה מול החלון שלהם, עבר אליה אלחנן בעידודו של חברו. מאז, חמש שנים הוא חי את חייהם של יואל ויעלי יותר מאשר את חייו, עקב בסתר אחר דירתם המוארת מחלון דירתו המוחשכת. וכשיואל נהרג בתאונה התאבלו עליו אלחנן ויעל יחד, וכעבור שנה הוא עבר לגור איתה. שנים היה מסתכל משם לכאן, ועכשיו הסתכל מכאן לשם. כשנולד להם תינוק, הם קראו לו, כמובן, יואל (של מי משניהם בעצם היתה ההחלטה?), בבית שוב יסתובב יואל, אבל מיהו "יואל שלי", הילד החי או הבעל הקבור באדמה ? התחלה חדשה, אופק חדש, חיים חדשים של אלחנן עם יעל, אינם אפשריים. הזמן אינו שכחה, התקדמותו היא בתנועת קרוסלה. חייו השניים של אלחנן עם יעלי אינם אלא המשך החיים השניים שהיו לו בדירה ממול, כשיואל היה חי. שהרי במובן מה כל חיים הם חיים שניים, ואדם הוא גם חיים אחרים מחוץ לעצמו, וגם זמן אחר; "וכשהביט ביעלי היה נדמה לו שנפשה רוצה להיות במקום אחר, בזמן אחר, ופניה נראו לו מוכפלים כמו בשברי מראה". כבר התוודענו בכתיבתה של יהודית הנדל אל האחר הנעדר שהוא ממשות חיה בתוך העצמי; אל הכפילות בתוך אדם, המתבטאת בכך שמישהו אחר, לאחר מותו, חי בו, מנהל אותו כמו בשלטרחוק, גם נותן בו איזה כוח, ממלא את ההתרוקנות. אבל ב'טירופו של רופא הנפש' עשתה התמה הזאת סיבוב מרשים של מאה – ושמונים מעלות: הסיפור הפעם אינו של יעלי, אינו סיפור על חייו של יואל, הבעל המת, בנפש מי שהיתה אשתו; סיפור כזה רק מיטל על יעלי – מדימה בידי צד שלישי, אלחנן, המבקש כביכול לסלקו. אם הבעל המת מסתובב לו בבית, הרי זה בעיקר בגלל האובססיה של אלחנן, בגלל הקנאה התזזיתית שלו; מה ש"מקיים" עכשיו את יואל הוא הצורך להיאבק בו, והצורך הזה נולד דווקא משום שהסימביוזה של אלחנן עמו עוד התעצמה לאחר מותו. מהזדהות עם יואל החי עבר אלחנן להזדהות עם יואל המת דווקא משום שאין לו מפלט מעצמו, מן ההתרוקנות שלו, מן המבוך שנקלע לתוכו. הוא, רופא הנפש, המטפל בפציינטים רדופי – עבר, מבין פחות ופחות את הנפש, ביחוד שלו עצמו, ובלי יואל המת יש לו רק דף ריק. וכל הפקעת הזאת נקראת קריאה עוצרת נשימה. מ.פ. "הנדל היא אחת המספרות הישראליות החשובות ביותר – למרות האופנה הספרותית המעמידה במרכז מספרים פחותים ממנה בהרבה, שמורשתם תהיה קטנה לאין ערוך מזו שלה… היא פיתחה פואטיקה של "כוח חלש"… הבעה אמנותית שונה מזו הנהוגה בספרות בטוחה מדי בעצמה… פתיחות וקשב למצוקה האנושית…" (דן מירון)