אולי מוטב שנעיד עליו, על באלזאק, אחד מגדולי הסופרים והמבקרים של ימינו, הלא הואר סומרט מוהם. הנה מה שיש למוהם לומר על הרומניסטן הצרפתי הגדול:

"באלזאק הוא לדעתי, גדול מחברי הרומנים אשר העשירו   את עולם הרוח ביצירותיהם. הוא היחיד בהם, שהייתי מייחס לו תכונות של גאון. בימינו אלה משתמשים במונח "גאוניות" בקלות דעת. מייחסים אותה לאנשים אשר שיקול מתון יותר היה מביא לידי הגדרתם כבעלי כישרון ותו לא.

"כשרון וגאוניות – דברים שונים בתכלית הם. בעלי הכישרון מרובים, ואין זו תכונה נדירה. לא כן הגאוניות. כשרון אפשר לפתח וללמוד: ואילו הגאונות מתנת שמיים היא".

אונוריי דה באלזאק נולד בשנת 1799, ונעוריו עברו עליו בתקופה הסוערת של מפלת נפוליאון וחידוש המלוכה בצרפת. הוא היה אחד הסופרים הפורים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ורק מעטים הצליחו, כמוהו, לקיים מתח כזה של עבודה ועם זאת – רמה כזאת של יצירה. לדעת רוב המבקרים, "אבא גוריו" הוא שיא היצירה הזאת.

ספר זה שהוא חלק מן הסדרה "הקומדיה האנושית", שבה ניסה באלזאק להנציח את דורו על כל חוויותיו, משמש כרקע לכמה דמויות בלתי נשכחות.

ראש וראשון בהם – אבא גוריו האב האומלל שהקריב כל אשר לו למען שתי בנותיו אשר התנכרו לו והתביישו בו. שני לו – ראסטיניאק הצעיר התמים והשאפתני שפאריס העבירה אותו על דעתו ועל טוהר מידותיו. ושלישי – קולאן, הפושע הגאוני בעל אישיות הפלדה.