באיטליה, ב-1993, היה 'מישחק הממלכות' רומאן-משפחה מצליח, שנבחר כאחד המובילים בין ספרי השנה: בשביל הקורא האיטלקי יש בו מעשייה עשירה בדראמה על משפחת "אצולה" יהודית שמעין קללה עתיקה מרחפת עליה, והדראמה כתובה בהומור, בחריפות, ברגש חם, וביכולת להמציא פכים קטנים חדים ומבריקים, ההופכים חלק ניכר מפרקי הספר למין סיפורי "פואנטה". אבל לקורא הישראלי מזומנת בספר חוויה נוספת, אולי מוזרה. כי חלק מן הדמויות עדיין מהלכות בינינו, או ידועות בהיסטוריה הקולקטיבית, בעוד דמויות מרכזיות אחרות מחוקות מן הדעת, כאילו נדחקו החוצה. המחברת היא בת אחיו של אֶנצו סֶרֶני, ובתו של מימו, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שהיה שר וסנטור, וקשריו עם הענף הישראלי של המשפחה נותקו סופית כשקם נגד המדינה במלחמת ששת-הימים. עוד קודם לכן הוציא עצמו רשמית מן היהדות. הרומאן של סרני, שמשובצים בו חומרים אותנטיים, נולד בחלקו מפיתוחי הדמיון, והוא ספר על דמויות שחלקן "אמיתיות" וחלקן בדויות לחלוטין. בין האחים סרני – שלושה אחים שכולם גודלו להיות הגיבורים הראשיים של העלילה – שררו יחסים פרדוקסליים של אחווה ומאבקים תהומיים. כילדים המציאו "מישחק ממלכות" – מדינה, עיתונים, מטבעות, בולים ומוסדות – ואת "המישחק" הזה הוסיפו לשחק כל חייהם. נדמה כי חייהם (במיוחד חיי אביה ואמה של המחברת) היו ניסיון מתמיד למחוק את האישי בשירות המטרה והאידיאולוגיה. הרומאן מבקש למלא את הפערים בעלילה "ההיסטורית", לאחות את הקרעים שההחלטות וההיסטוריה קורעות בכל קיום אנושי. אבל בו-בזמן גם חושפת סרני את החורים והקרעים הגדולים שהדמויות ניסו לחפות עליהם בחייהן. ונדמה שיותר מכל מכוון תהליך הגילוי וההמצאה שלה אל נפשה שלה. כך הופכת קלארה (שבספר היא ילדה צעירה) לגיבורה הסמויה של הרומאן. אולי זה מה שעושה, בסופו של דבר, את המפגש עם הספר שלה כה נוגע-ללב. כמו אלישע בן-אבויה לאחר מותו, מוחזר אביה לא רק אל קהל ישראל אלא גם אל אהבתה.