ג'ו טרייס – סוכן של מוצרי-יופי מדלת-אל-דלת, בעל מסור, בן למעלה מחמישים –
"נדלק על בחורה בת שמונה-עשרה במין אהבה תהומית ושֵׁדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח,
שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה"… כשאשתו – סַפָּרית בעלת תקופות נפשיות אפלות – "הלכה להלוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה,
העיפו אותה ארצה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים שלהם ופתחה להם את החלון,
שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאמר: 'אני אוהב אותָך'"… מול תצלומה של הנערה הנרצחת, שהאשה השיגה מדודתה של הנערה ועתה הוא מונח על אדן האח,
מבלים ג'ו טרייס ואשתו את לילותיהם…
כך נפתח הרומאן הזה, ועיקר התקדמותו היא בכיוון הנגדי, מהארלם של שנות העשרים אל הדרום ואל המאה התשע-עשרה, כמו אותו עץ ששורשיו צומחים בחזרה,
כלפי מעלה. קול מסתורי (לא מזוהה, משתנה, בעל דעות-קדומות, דומה בכל פעם לדמות אחרת מדמויות הספר) טווה את הסיפור המצמרר על משולש האהבה, הקנאה והרצח, במין אלתור דמוי ג'אז.
שוב ושוב מנסות הדמויות לתפור את הקרעים הלא ניתנים לאיחוי.
אם אין להן שליטה על עתידן – העבר ניתן לכתיבה מחדש, לאלתור. דומה שבני-האדם מתמסרים בשמחה לייסורים,
וכי העבר חוזר על עצמו כמו תקליט מקולקל, וחופש הבחירה שכולם מבקשים אינו אלא מסלול כפוי.