אם ספרות המאה-העשרים השאירה אחריה עשרה רומאנים גדולים – 'לוליטה' הוא אחד מהם. הספר, שנדפס לראשונה בפאריס ב-1955(המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב-מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב.

הספר, כידוע, מספר על אהבתו של גבר מבוגר לילדה בת 12 ועל מסעם המשותף ברחבי אמריקה. הוא בנוי כמעין רומאן בלשי במהופך – מתחילתו ידוע לנו כי המספר, הומברט-הומברט, יושב במעצר לקראת משפט בעוון רצח, ועל הקורא לנסות ולגלות את זהותו של הנרצח.

הומברט, המתוודה בפני הקורא על מעלליו וכובש את לבו ברטוריקה מבריקה, הוא "צייד מכושף", המנסה בסבלנות מטורפת להפוך למציאות "מלכוּת על ים ערפלי" – נסיכוּת של פנטזיה סובייקטיבית, סוטה וחופשית. עולמו הוא עולם של ראיים והשתקפויות, של משחקי צלילים ואור-צל, של פארודיות ספרותיות, של כפילים אנושיים המתלווים כמו צל, של דמויות שכל אחת מהן היא בת-דמות של דמות אחרת, תקדימית.

זהו רומאן מתוחכם עד אימה, אבל קריא מאוד ובין השאר גם מצחיק, מלא זוטות עליזות, צירופי-מיקרים מסחררים ותחכום בלשי לשרלוק הולמס, הקורא.

לספר מצורפות שתי אחריות-דבר: "איך מתרגמים תשבץ?" מאת מתרגמת הספר, דבורה שטיינהרט, ו"צילו של הזאב הבודד: לוליטה בצלם הומברט" מאת מנחם פרי.