זיגמונד פרוייד (1856-1939) הביא למהפכה בדרך בה אנו חושבים ומסתכלים על עצמנו. פרוייד, שהתחיל את דרכו כרופא, החליט להתמחות בחקר התיאוריה של הנירוזות, ומשם פיתח את תורתו לכדי תפיסה כוללת של פסיכולוגיה, תפיסה שנתקבלה כמובילה בכל מה שנוגע לאופן שבו אנו מדברים על האישיות שלנו ועל היחסים הבינאשיים.

הפסיכואנליזה עוררה מרגע היוולדה, כתיאוריה, כתפיסת עולם, כדיסציפלינה מדעית וכתנועה, מחלוקות עצומות. פרוייד, בכתיבתו ובאישיותו, היה תמיד ועודנו מקור להערצה, ואף מטרה לבוז. שתי גישות קיצוניות אלה וכל מה שבינהן, בסוף המאה הראשונה לפריצתה של ה"פרוידיאניות" על כל השלכותיה ל עולמנו הרוחני, אל שפת היומיום שלנו, מוצאות להן גם כיום חסידים, מחנות מחנות. איש אינו אדיש.

הפסיכיאטר והסופר האנגלי אנתוני סטור מגיש כאן הצגה ביקורתית והוגנת לקורא הנבוך, ומוכיח כי תהיה מה שתהיה דעתנו על היבט זה או אחר של יצירת פרוייד ומורשתו, דבר אחד לא יחסר: כל העניין מרתק במיוחד