'ככה אני מדברת עם הרוח' – הרומאן הראשון של סמי ברדוגו, שזכה בפרס יעקב שבתאי לסיפורת – הוא ספר ייחודי, הישג ודאי למחברו, ומאורע בסיפורת הישראלית.

גיבורת הספר נוסעת לעפולה בתקווה לפגוש את בנה בן ה-18, שברח מהבית לפני שלוש שנים בתום שנה של שתיקה. נסיבות "הבאתו" של הילד הזה מפאריז בסוף השנה "האמיתית של חייה", שבה נהפכה "לאשה לא רגילה" בשל "חיבור של פשע שאף אחד לא ידע עליו"; ההשערות על מעשיו הליליים של בעלה בפאריז; גסיסתו ומותו כעבור שש שנים; המריבות הנוראות שהיו לה עם בנה; חייה עם הגבר שאתו היא גרה בהווה; יחסיה הכמעט-אלימים עם אמה; הימשכויותיה לגברים בעלי "כוח יפה", "שייקחו אותה ויעשו איתה הכל" – כל אלה, ועוד, עשויים לפרנס עלילה דרמטית, שהקורא אכן יכול ללקט אותה כחלקים מפוזרים של פאזל.

אבל בדיוק מן החוקיות העריצה של עלילה קווית כזאת, ומהדיבורים הנפשיים הנדושים הנקשרים בה, במלים גדולות של אהבה ובגידה ודיכאון ומודעות, זז ספרו של ברדוגו הצידה, מתוך שילוב מוחלט עם חיי-הנפש המיוחדים של הדמות הראשית שלו, שאלה בדיוק הדברים שהיא מסלקת מראשה, ומיד חושבת על משהו אחר.

הגיבורה של ברדוגו נמנעת מן "הדיבורים של הנפש". היא חיה בלי חיטוטים ושאלות, והקשרים האנושיים שלה מתבטאים בשתיקה או בדיבורים קצרים, "כי הדברים האמיתיים שיודעים על החיים לא באים במלים של דיבור, הם באים במכה כואבת בתוך הראש, שעושה אותנו מסתכלים אחרת".

סמי ברדוגו הוא זוכה פרס ניומן על מפעל חיים בפרוזה העברית לשנת תשס"ז מאוניברסיטת בר-אילן.

"הספר עשה אותי בן-בית בתוך תודעה מהפנטת בזרותה ובמוזרותה, שכל מה שחולף בה נטבע בי כדבר שלא היה עולה על דעתי, אך בה-בעת ברור לי בלי שום ספק שהוא נכון ואמיתי". (דויד גרוסמן)