ניקול ופייר מספר על נשים שהכרתי בעיר הולדתן ובכפרים ברחבי צרפת, שם הן מתגוררות כיום. עוד לפני שפגשתי אותן כבר סופר לי רבות על עלילות חייהן ועל הנתיבים המפותלים של נפשותיהן. במיוחד נכבשתי בקסמי החברות שקושרת בין הנשים הללו זה שלושים שנה, מאז למדו יחד בתיכון. גם התפעלתי מן הקשר במיוחד שיש להן עם מורתן, וקינאתי בהן על יכולתן לשקף זו לזו-כבמשחק מראות-אשה את חיי רעותה. ניקול ופייר נכתב כרצף אסוציאטיבי-פיוטי, היוצר פסיפס של מקטעי-חיים מרתקים ומפתיעים בדינמיות הפנימית והחיצונית שלהם. זהו ספר מינימליסטי, ריאליסטי עד כאב, עם מסר חמקמק ובוטה כאחד.